משהו עמוק קורה בט״ו בשבט, ורובנו מפספסים אותו

בואו נודה על האמת: ט"ו בשבט הוא חג עם יחסי ציבור בעייתיים. בזמן שחגים אחרים מציעים חופשות ארוכות או ארוחות שחיתות, ט"ו בשבט תקוע לנו בשיא הקור של ינואר, עם שקית של פירות יבשים וגשם שסוגר אותנו בבית.

אבל האמת היא שמתחת לבוץ ולשלוליות, מתרחשת הדרמה הכי מעניינת של העונה. בעוד שהענפים בחוץ נראים עירומים ודי מדוכאים, בתוך האדמה מתרחש ה"אקשן" האמיתי. שורשי האילן מעמיקים, נאחזים בסלע, בונים תשתית ומתכוננים להתפרצות של האביב.

אנחנו והעץ: מי מאיתנו לחוץ יותר?

בעולם שבו אם זה לא בסטורי זה לא קרה, הפכנו לתרבות של "פירות מידיים". אנחנו רוצים לראות הצלחה ב-Double Click וט"ו בשבט בא להזכיר לנו שהאדמה לא עובדת עם סיבים אופטיים, היא עובדת עם סבלנות. אז מה קורה לנו בעצם?

אשליית הקיפאון: אם העץ היה בסטארט-אפ, כנראה שהיו מפטרים אותו בינואר. "הוא לא עושה כלום!", היו אומרים. אבל הטבע מלמד אותנו ששקט חיצוני הוא לעיתים קרובות סימן לעבודה פנימית מטורפת.

הערצת הוויזואלי: כולנו אוהבים את הפריחה כי היא מצטלמת נהדר, אבל אף אחד לא עושה "בוק" לשורשים וחבל, כי בלי העבודה השחורה והמלוכלכת שם למטה, שום דבר לא היה פורח למעלה.

 קוצר רוח (או: "נו, מתי זה כבר צומח?"): אנחנו מצפים שהשקעה בילד, בקריירה או בשינוי הרגל תניב תוצאות עוד לפני שסיימנו להגיד "נטיעות". העץ, לעומת זאת, לוקח את זמן האדמה שלו ופשוט לא מתנצל על זה.

אנחנו והצמחים: ככה זה קורה בפועל

למה אנחנו כל כך ממהרים לפספס את זה?

בואו נדבר דוגרי! העצירה הנדרשת כדי להעריך "תהליך" היא כמעט בלתי אפשרית בלו"ז שלנו. אנחנו מפספסים את ט"ו בשבט כי:

1.  התרגלנו לחגוג רק "גזירת סרט": ציון בתעודה, בונוס, חתונה. ט"ו בשבט מציע לנו להרים כוסית דווקא לכבוד ה"חרישה", העבודה שאף אחד לא רואה.

2. יותר מדי רעש במערכת: כדי לראות צמיחה איטית צריך שקט. בתוך הטירוף של הוואטאפ וההתראות, קשה להבחין בשינויים העדינים שקורים לנו בפנים לפני שהם הופכים להצלחה גלויה.

3. הפחד מהשקט: תקופות שבהן "לא רואים כלום" מפחידות אותנו. אנחנו מרגישים שאנחנו דורכים במקום, בזמן שהטבע מזכיר לנו שדווקא בחשיכה הזו נבנה הכוח הכי גדול שלנו.

נטיעה לדורות: לא רק מטאפורה

בסוף, טו בשבט הוא חג של אחריות. כשמדברים על חינוך או קהילה, אנחנו למעשה "חקלאים של בני אדם":

- בחינוך: אנחנו זורעים ערכים בלב של הילדים. לפעמים הם יפרחו רק עוד עשור, אבל התפקיד שלנו הוא להמשיך להשקות, גם כשהשתיל נראה קצת עקשן.

-  בקהילה: אמון לא נבנה בטקסים, אלא בשיחות קטנות בחדר המדרגות ובעזרה שקטה. אלו השורשים ששומרים עלינו כשיש סערה בחוץ.

רגע של התבוננות: מה נשאל את עצמנו בט"ו בשבט הקרוב?

תעשו לעצמכם טובה ובמקום לספור כמה קלוריות יש בתאנה יבשה, תשאלו את עצמכם:

- איפה אני נמצא כרגע ב"תהליך" ומרגיש חוסר הצלחה, רק בגלל שהפרי עוד לא צץ?

- מה אני מטפח עכשיו בשקט, בלי שאף אחד יודע ופשוט זקוק ליותר זמן?

- האם אני מסוגל לשבת ב"חורף" שלי בלי להילחץ ולדעת שהאביב תכף כאן?

להאמין במה שטרם נבט

לסיכום, טו בשבט מזמין אותנו להאט את הקצב. הוא מזכיר לנו שהיחס שלנו לטבע הוא השתקפות של היחס שלנו לעצמנו: האם אנחנו נותנים לעצמנו זמן להכות שורש?

אולי ט"ו בשבט לא בא רק כדי שנצלם שתיל לאינסטגרם, אלא כדי שנלמד להאמין בתהליך. להוקיר את העבודה השקטה של השורשים ולדעת שגם כשנדמה ששום דבר לא קורה, הכל למעשה מתחיל לקרות. הצמיחה הכי משמעותית היא זו שמתרחשת מתחת לפני השטח, רגע לפני שהיא מתפרצת החוצה בכל יופייה.

דניאלה דדון -סיידוף

כותבת תוכן מקצועית עם 5 שנות ניסיון בתחום.
בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני.
בכתיבה אני משלבת ידע אקדמי עם כישורי כתיבה מעולים ליצירת תוכן איכותי ומדויק.